רקע: בשנים האחרונות גישת שירות מוכוון אדם תופסת מקום משמעותי יותר בהתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעקבות הטמעת הגישה, התעצמה והלכה בקרב אנשי המקצוע ההכרה בחשיבות יצירת אפשרות לכל אדם להשמיע את קולו ולבטא את עצמו, את רצונותיו ואת צרכיו. הדבר נכון תמיד, אך מתעצם כאשר מתבוננים בחייו של אדם מזדקן עם מוגבלות שכלית-התפתחותית (להלן מש"ה) אשר יחד עם העלייה בגיל הוא חשוף יותר לירידה ביכולתו הקוגניטיבית, לירידה בזיכרון ואף ביכולת הוורבאלית ובקשריו החברתיים והמשפחתיים. המשמעות המעשית היא היעלמות הדרגתית של סיפור חייו וזיכרונותיו, קושי של אנשי צוות חדשים להכיר את האדם כמכלול עם ההיסטוריה, התרבות והסיפור האישי שלו. זה הרקע לפיתוחה של התוכנית "סיפור חיים".
מטרה: מטרת התוכנית לאפשר לאנשים עם מש"ה, מזדקנים, לספר את סיפורם ככל שהם זוכרים אותו או מעוניינים לספר אותו, באופן המייחד ומעצים אותם, לייצר אלבום שישמש אותם ואת הצוות להעמקת ההיכרות ולשמירת הזיכרונות.
שיטה: התוכנית כללה הכשרת אנשי מקצוע ממסגרות טיפול בקהילה. ההכשרה נועדה לתת כלים להתבוננות, להקשבה ולכתיבת "סיפור חיים" של מקבלי השירות המזדקנים שאיתם הם עובדים.
ממצאים: התוכנית סייעה בחיזוק התקשורת בין אנשי הצוות לבין המזדקנים עם המוגבלות, בהעמקת ההיכרות אלו את אלו וביצירת חוויה אישית מרגשת לשני הצדדים.
מסקנות: "סיפור חיים" הוא כלי קל לתפעול, שאינו דורש עלויות רבות ועם זאת תרומתו רבה לאנשים המזדקנים לטובת שימור הזיכרון וההיסטוריה האישית וכן לאנשי הצוות להיכרות מעמיקה ולשיפור התקשורת עם מקבלי השירות. כמו כן, כתיבת סיפור חיים היא ביטוי יישומי להטמעת גישת שירות מכוון אדם ובסיס לחשיבה ולתכנון עתיד עבור מזדקנים עם מש"ה.
מילות מפתח: גישת שירות מוכוון אדם, אנשים מזדקנים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, תוכנית "סיפור חיים".
