רקע: מגפת הקורונה (COVID-19) העולמית הציפה את המתח החברתי סביב זיקנה וגילנות, והעלתה שאלות מוסריות ומעשיות בדבר מקומם של זקנים בחברה והיחס אליהם. מטרת המחקר הייתה לבחון את האינטראקציה בין תופעת הגילנות למגפת הקורונה, על בסיס סקירת ספרות ממפה שיטתית.
שיטה: שימוש בסקירת ספרות ממפה של 40 מחקרים שנבחרו באופן שיטתי, מתוך 1,651 מחקרים ראשוניים, ושנותחו בהם היבטים כמותיים ואיכותניים, החל במדיניות הבריאות, מוסדות וארגונים, תקשורת ומדיה חברתית ועד למשפחה ולקהילה. ניתוח הנתונים התמקד גם בזיהוי מגמות מרכזיות וניתוח רב-זירתי של גילנות והיחס אליה בזמן המגפה.
ממצאים: התוצאות הראו כי גילנות בזמן הקורונה הופיעה בתצורה לכאורה מנוגדת: מחד גיסא, הממצאים העלו תמות שהצביעו על מגמות שליליות, כגון: מדיניות פטרנליסטית, סטיגמות תקשורתיות, אפליה תעסוקתית והשלכות בריאותיות ונפשיות. מאידך גיסא, הממצאים העלו גם תמות שהצביעו על מגמות חיוביות, כגון: חוסן והסתגלות, שימוש בטכנולוגיות ותחושת שליטה בקרב זקנים.
דיון ומסקנות: הממצאים לעיל ממחישים את היותו של אסון גם סוג של הזדמנות: הזדמנות לשינוי פרדיגמה באופן ההתמודדות בתופעת הגילנות: לא רק מאבק להפחתת מופעי הגילנות, אלא העלאת המודעות, ההכרה והשימוש ביכולותיהם של זקנים לשמש כמובילי חוסן חברתי. על כן, יש לפתח מדיניות משתפת, רגישת-גיל, הרואה בזקנים לא רק מושא לדאגה, אלא שותפים ואף מובילים בבניית חוסן קהילתי בעת אסון.
מילות מפתח: אסון, קורונה, גילנות, זקנים.
