מטרת המחקר: מחקר זה עסק כקורונה כמקרה בוחן Case In Point"" למצבי חירום שבהם נדרשת שהייה במרחב מצומצם במסגרות הדיור החוץ-ביתי לאנשים מזדקנים עם מש"ה. נקודת המוצא של מחקר זה היא, שיש חשיבות רבה ללימוד מחוויות העבר על מנת לשפר את המוכנות למשברים עתידיים.
שיטה: מחקר איכותני זה נערך בשלהי ולאחר תקופת הקורונה (הגל הרביעי והגל החמישי ו"החזרה לשגרה"). במסגרתו רואיינו בראיונות עומק 16 אנשים עם מש"ה מזדקנים, המתגוררים בדיור חוץ-ביתי, ו-17 אנשי טיפול שונים העובדים במסגרות הדיור החוץ-ביתיות הללו – סך הכול 33 ראיונות.
ממצאים: תיווך המציאות המאיימת של הקורונה לדיירים מזדקנים עם מש"ה על ידי צוות הטיפול הוא בעל חשיבות מכרעת להפחתת חרדה ובלבול. ממצאי המחקר מראים כי פעמים רבות תיווך זה לא בוצע כראוי. היעדר התיווך נובע משלוש סיבות מרכזיות. (1) "כולם לא יודעים כלום, וצריך לשטוף ידיים": החוויה המשותפת של הצוות הטיפולי והדיירים המזדקנים עם מש"ה באשר לקושי לתפוס את מציאות הקורונה; (2) "איך לעזאזל מסבירים להם משהו כזה?!": תחושת חוסר מסוגלות של הצוות הטיפולי באשר לתיווך הקורונה לדיירים מזדקנים מש"ה; (3) "הם ממילא לא מבינים כלום": דעות קדומות וגילנות של הצוות הטיפולי כלפי הדיירים המזדקנים עם מש"ה כמובילות להסתרה ולהימנעות מתיווך.
מסקנות: יש צורך לקבוע קווים מנחים, לפתח תוכניות הכשרה ולנפץ דעות קדומות בקרב צוות הטיפול בדיור החוץ-ביתי לאנשים מזדקנים עם מש"ה, בהתייחס לתיווך מצבי חירום.
מילות מפתח: מוגבלות שכלית התפתחותית, הזדקנות, מסגרות דיור חוץ-ביתי, תיווך מידע, מצבי חירום.
