רקע: חוק "החולה הנוטה למות" מאפשר לחולים במדינת ישראל, המוגדרים כ"נוטים למות", להימנע מקבלת טיפול רפואי מאריך חיים בחודשים האחרונים לחייהם, בהתאם לרצונם, כפי שהנחו בהיותם כשירים לעשות זאת. החוק מאפשר להגדיר חולה כ"נוטה למות" בהתאם למצבו הרפואי, חומרת סבלו ובתנאי שתוחלת חייו הצפויה לא עולה על שישה חודשים. ישנו קושי לאמוד את תוחלת החיים הצפויה של חולים עם דמנציה מתקדמת, לפיכך יש מקום לבדוק את מידת ההתאמה בין הקביעה של תוחלת החיים של חולים שהוגדרו על ידי הרופא האחראי, בקונצנזוס של אנשי מקצוע מנוסים, כ"נוטים למות" ובין משך הזמן שחלף מההגדרה ועד למותם.
מטרת המאמר: לבדוק את ההתאמה בין קביעת תוחלת חיים של עד שישה חודשים לחולים הסובלים מדמנציה מתקדמת ומאושפזים במחלקה לתשושי נפש אשר הוגדרו כ"נוטים למות" לבין משך הישרדותם.
שיטות: נאספו נתונים מרשומות רפואיות של חולים המאושפזים במחלקות לתשושי נפש במרכז הגריאטרי "שהם", אשר הוגדרו כחולים "נוטים למות". ההגדרה נקבעה על ידי הרופא האחראי במחלקה ולאחר קבלת אישור של הוועדה הפליאטיבית של בית החולים. הנתונים כללו נתונים אישיים, נתונים הקשורים בדמנציה ממנה החולה סובל, עילת ההגדרה ומשך זמן ההישרדות של החולה מאז הגדרתו כ"חולה נוטה למות".
תוצאות: במהלך השנים 2024-2000 הוגדרו במחלקות לתשושי נפש במרכז הגריאטרי "שהם" 18 חולים כ"נוטים למות". שישה מתוכם נפטרו במהלך ששת החודשים לאחר ההגדרה. 12 שרדו מעבר לשישה חודשים, חלקם יותר מארבעים חודשים. תוחלת החיים הממוצעת של החולים שהוגדרו כ"נוטים למות" (נכון לאפריל 2025) – 17.2+15.5 חודשים.
סיכום: במאמר זה הדגמנו התאמה חלקית בלבד בין תוחלת החיים המשוערת לבין משך הישרדותם של חולים עם דמנציה מתקדמת שהוגדרו כ"נוטים למות". על אף שההגדרה הסתמכה על קונצנזוס של אנשי מקצוע מנוסים, מעל מחצית מהחולים שהגדרנו שרדו יותר משישה חודשים. המדגם כולל 18 חולים במרכז גריאטרי אחד, דבר המגביל את ההכללה, אך מספק תובנות ייחודיות. המחקר מדגיש את החשיבות במציאת פתרונות ייחודיים לחולים עם דמנציה מתקדמת, תוך שמירה על האיזון המתבקש בין קדושת החיים ואוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים.
מילות מפתח: חוק "החולה הנוטה למות", דמנציה, סוף החיים.
