רקע: אבל של פסיכותרפיסטים בעקבות מוות של מטופלים הוא תהליך מורכב המשלב בתוכו היבטים מקצועיים ואישיים. חוויית האבל היא סובייקטיבית וייחודית לכל מקרה, כאשר עוצמת התגובות תלויה במספר גורמים, כגון טיב הקשר שנוצר בין המטפל למטופל, נסיבות המוות וניסיונו המקצועי של המטפל.
מטרת המחקר: כאשר מטופל נפטר, המטפל נותר עם תחושות של אובדן שאינן יכולות לבוא לידי ביטוי בתהליך אֵבֶל רגיל. מטרת מחקר זה היא לחקור את מאפייני האבל של מטפלים לאחר מוות של מטופל, והאם קיים הבדל במאפייני האבל בעקבות מוות של מטופלים זקנים.
שיטה: המחקר נערך בגישה איכותנית בשיטת תיאוריה מעוגנת בשדה. הנתונים במחקר נאספו באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים עם 40 פסיכותרפיסטים מהכשרות שונות (פסיכולוגים קליניים, פסיכולוגים שיקומיים, פסיכולוגים רפואיים ועובדים סוציאליים) אשר חוו במהלך עבודתם פטירה של לפחות מטופל אחד בן 65 ומעלה.
תוצאות: נמצאו חמש תמות עיקריות: (1) תגובות מטפלים לפטירת מטופליהם; (2) דרכי התמודדות של מטפלים; (3) גורמים המשפיעים על אבל של המטפלים; (4) השלכות האבל על המטפלים; (5) בדידותו של המטפל האבל.
סיכום ומסקנות: נמצא כי אבל שלא מקבל הכרה מקשה מאוד על תחושותיהם של מטפלים אבלים. הקשר הטיפולי, שהוא פרטי ומוגן בסודיות מקצועית, אינו מאפשר, ברוב המקרים, הכרה ושיתוף, וכך נותר האבל של המטפל חבוי וללא הכרה. דרכים שנמצאו מועילות להתמודדות עם האבל כוללות שיתוף עמיתים, דבקות באמונות פילוסופיות, השתתפות בטקסים ופעולות של דאגה עצמית. מוות של מטופלים זקנים נתפס כנורמלי וטבעי, מלווה לרוב בתגובות של הלם ועצב, המתחלפות בתחושות של השלמה עם המוות. המטפלים דיווחו, כי הטיפול במטופלים זקנים שיפר את יכולותיהם המקצועיות, סייע לתחושת תיקון אישית והגביר את המודעות לזמן החיים הקצוב. מילות מפתח: טיפול פסיכותרפי בזקנים, מוות של מטופל, המטפל האבל, אבל שלא מקבל הכרה.
