רקע: מספרם של מתמודדי הנפש עם מחלה חמורה המגיעים לגיל זיקנה צפוי לגדול. מדובר באוכלוסייה הסובלת מהדרה כפולה עקב הצטלבותיות בין זהויות ומשירות מופחת בתחומי תמיכה, בריאות ורווחה, למרות יכולות תפקוד ירודות וצרכים המשתרעים על פני תחומים רבים.
מטרת המחקר: לבחון את הצטלבותיות בין מחלת נפש חמורה לתהליך ההזדקנות ומנגנוני ההדרה הייחודיים לה, כפי שהיא מתבטאת בחוויית אנשי המקצוע בתחום שיקום בבריאות הנפש בקהילה, הנותנים שירות לזקנים עם מחלת נפש חמורה.
שיטה: מחקר איכותני-פנומנולוגי המבוסס על ראיונות עומק חצי-מובנים עם 12 אנשי שיקום מנוסים, שעבדו עם מתמודדי נפש זקנים בני 55 ומעלה, המקבלים שירותי דיור ותעסוקה בקהילה, באופן המתייחס להזדקנות מוקדמת.
ממצאים: במסגרת הממצאיםעלו שלוש תמות מרכזיות: (1) המתח שבין שיקום פסיכיאטרי למצבים של זיקנה סיעודית; (2) המתח שנוצר בין רגולציה לא ברורה לבין קבלת החלטות לגבי מסגרת מגורים; (3) המתח שבין האישי למקצועי.
מסקנות: הצטלבותיות בין גיל ומחלה נפשית מייצרת חוויות ואתגרים ייחודיים עבור מתמודדי נפש זקנים וצוותי השיקום ומעצימה את מורכבותה של עבודת השיקום עימם. אנשי השיקום מתמודדים עם פערי ידע והכשרה בתחום הזיקנה; פערים בעבודה לפי גישת ההחלמה ומתחים במפגש הטיפולי בשל פערי גיל. נדרש מענה מערכתי הכולל הרחבת ההכשרה, התאמת השירותים וחקיקה עדכנית. מומלץ שמחקרים עתידיים יתמקדו בהצטלבותיות המורכבת של זיקנה-מחלה מנקודות המבט של הצוות וגם של המתמודדים, ובתפיסות משתנות של שיקום בגיל זיקנה.
מילות מפתח: מחלה נפשית חמורה, שיקום בריאות הנפש בקהילה, זיקנה, הצטלבותיות, מחקר איכותני.
