רקע: המאבק למען זכויות אנשים עם מוגבלות וזכויות אנשים זקנים חולקים מאפיינים דומים, אך התפתחו במסלולים מקבילים ונפרדים. המאמר בוחן את ההצטלבות בין מוגבלות וזיקנה דרך תיאוריה משפטית וזכויות אדם, ומבקש להציג מסגרת תיאורטית חדשה להבנת נקודות המפגש בין שתי הקטגוריות הללו.
שאלת מחקר: כיצד מצטלבות התפיסות המשפטיות, מערכות הזכויות והאתגרים החברתיים של מוגבלות וזיקנה? מהן ההשלכות של הצטלבות זו על סוגיות של כשרות משפטית, חיים עצמאיים ופיתוח גישה משפטית אחודה ומכלילה?
שיטה: המאמר מבצע ניתוח תיאורטי-משווה בין התפתחות התחום של "מוגבלות ומשפט" לבין "זיקנה ומשפט". המאמר עושה שימוש בעבודות ביקורתיות מתחומי לימודי המוגבלות והגרונטולוגיה, תוך בחינה של מגמות היסטוריות, עקרונות יסוד ואתגרים משפטיים משותפים.
ממצאים: הניתוח מראה, כי אף ששני התחומים נבדלים זה מזה בתולדות התפתחותם, קיימים אתגרים חופפים, כגון פגיעות בזכויות, סטיגמות חברתיות (נכותנות וגילנות), סוגיות של כשרות משפטית והמאבק למען חיים עצמאיים ומניעת מוסדיות. המאמר מדגיש במיוחד את אוכלוסיית האנשים שמזדקנים עם מוגבלות, אשר מתמודדים עם אתגרים כפולים: מענה מערכתי מפוצל, תהליכי הזדקנות מוקדמת, הדרה כפולה והידלדלות תמיכות משפחתיות.
סיכום: המאמר קורא לאימוץ מדיניות משפטית אחודה, שמבוססת על עקרונות אוניברסליים של אוטונומיה ועצמאות – מעבר לחלוקה לקטגוריות של מוגבלות או גיל. אימוץ גישה זו עשוי להביא למענים מדויקים יותר, המותאמים לצורכי הפרט ולא למבנים ביורוקרטיים או סקטוריאליים נוקשים.
מילות מפתח: מוגבלות, זיקנה, הצטלביות, כשרות משפטית, חיים עצמאיים, הזדקנות עם מוגבלות.
