רקע: העלייה בתוחלת החיים הכלל-עולמית הביאה לגידול במספר האנשים עם שיתוק מוחין (CP) המגיעים לגיל זיקנה. לפיזיותרפיה תפקיד משמעותי בשמירה על תפקוד ואיכות חיים בקרב אוכלוסייה זו, אך בספרות המקצועית קיים פער בידע לגבי המשמעויות והצרכים הקשורים לטיפול זה בשלבי החיים המאוחרים. המחקר הנוכחי ביקש לבחון את חוויית ההזדקנות של אנשים עם CP, את משמעות טיפולי הפיזיותרפיה בגיל המבוגר, ואת הצרכים הייחודיים שהם מציפים בנוגע לטיפול זה.
שיטה: מחקר איכותני-פנומנולוגי, המבוסס על 16 ראיונות עומק חצי-מובנים עם נשים וגברים בגילי 72-50, דוברי עברית, ממרכז ופריפריה בישראל. הניתוח נערך בגישה הפנומנולוגית-אינטרפרטטיבית (IPA).
ממצאים: שלוש תמות מרכזיות עלו: (1) "לפני עשר שנים… שמתי מאחזי יד. לא חשבתי שכל כך מהר אני אשתמש בהם": חוויית הזדקנות מוקדמת, מואצת וייחודית; (2) "הפיזיותרפיסט הוא אחד… שיכול לעזור לי לא להגיע לגיל 80 בגיל 70": המשמעויות הניתנות לטיפולי הפיזיותרפיה ולקשר עם המטפלים; (3) "אדם עם CP יש לו שחיקה… הוא צריך יותר את הטיפול מבן אדם רגיל": תפיסות הנוגעות לצרכים התפקודיים והמערכתיים בטיפול הפיזיותרפי.
מסקנות: המחקר מדגיש את החשיבות שבהתאמת שירותי הפיזיותרפיה לאנשים עם CP, החווים תהליכי הזדקנות שונים מבני גילם שאינם מוגבלים פיזית. הוא מבליט היותם של המשתתפים מקור לידע עשיר, מבוסס ניסיון, בתחום ההזדקנות עם מוגבלות – דבר המדגיש את תרומתם האפשרית כשותפים פעילים בעיצוב שירותים מותאמים לצרכיהם. קיים צורך במחקר נוסף בתחום, בהכשרה מקצועית ייעודית ובהרחבת שירותי הטיפול בקהילה.מילות מפתח: שיתוק מוחין, פיזיותרפיה, גוף, זיקנה, חוויית חיים, מחקר איכותני.
